עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
DIY  (3)
בלוג  (3)
בלוגר  (2)
פוסט  (2)
ראשון  (2)
אביב  (1)
אופנה  (1)
איפור  (1)
אני  (1)
הסבר  (1)
התייעצות  (1)
חדר  (1)
חדש  (1)
חשוב  (1)
יעל  (1)
לק  (1)
עזרה  (1)
עצב  (1)
קיץ  (1)
שואה  (1)
תסרוקות  (1)
About Me

שמי הוא יעל. בת 12 וחצי. תלתלים ארוכים בצבע שחור, עיניים חומות בהירות, עור שחום, גבוהה ורזה. חברותית, רגישה, לא הכי ״משהו״ בלימודים. לא שונאת שום דבר ואף אחד. אוהבת מאוד לאכול חביתה, פירה ספגטי, דגים, גלידה, ברד. מעדיפה אוכל שהוא אוכל מאשר ממתקים. רגשות אשם כאשר אני אוכלת בעלי חיים, אבל בגלל שאני לא אוכלת שום דבר שהוא ״צמח״ חוץ מזיתים, סביר להניח שלא אשרוד אם אהיה צמחונית. שונאת כשמזכירים לימודים. אוהבת לרקוד, לשיר ולצייר. אוהבת בעלי חיים, מוזיקה. הו, וזו שבתמונה היא לא אני (כמובן לפי התיאורים).

יום השואה

27/04/2014 20:24
yael
שואה, עצב, אני, התייעצות, עזרה, חשוב
יום השואה שלום. זו יעל (כמובן), אני רק רוצה ״להזהיר״ שהפוסט הבא רציני, וארוך. סליחה מראש, בבקשה תקראו אותו, אם כבר לא, לפחות תקראו מהפסקאות האחרונות שאלה מאוד חשובה שיש לי. תודה!היום זהו יום השואה. אני שונאת את היום הזה מאוד. תמיד כשאנשים שומעים אותי אומרת את זה, הם עונים: ״מי אוהב בכלל?״, אבל הם לא מבינים... כשאני אומרת שאני שונאת את יום השואה, זה לא ממש ספציפית רק את היום. זה גם ימים אחרי, ואז אני חוזרת לעצמי. בימים האלה אני תמיד עצובה, מבואסת, מעופפת קצת... אני לא ילדה כזו דכאונית. בכלל לא. זה פשוט משהו שקורה לי באותם ימים-לא שומעת מוזיקה ובכלל, כזו שאני אוהבת. אני יודעת שהרבה אנשים גם עושים את זה, אבל כשאני לא שומעת מוזיקה (ואני מאוד אוהבת מוזיקה, Music Is Life), אני יודעת שזה בגלל שאם אשמע אזלזל כביכול ביום הזה, כאשר אני שמחה (מוזיקה זה דבר משמח), זה לא סתם שמחה ביום רגיל. זוהי שמחה ביום שבו בזמן שאני שמחה-לפני 70 שנה בדיוק אנשים נשרפו, נחתכו, בכו, פחדו, מתו, התעלפו, נכחדו, נעלמו, נזרקו כאילו היו אשפה, רעבו ועוד דברים מזעזעים שקרו להם, ליהודים בשואה. זה לא מכבד. גם כל הימים האלו, שכמו שאני קוראת להם ״ימי-יום-השואה״-כי למרות שיום השואה זה יום, הימים הבאים די דומים לאותו יום: רק-שואה-בטלוויזיה. אין מה לראות, בכלל. כלומר, יש-אבל, לא שחלילה מחוסר כבוד/זלזול-אני לא מעוניינת בלצפות באותם פרופסורים/זקנים/ניצולים שמדברים בטלוויזיה. וזה מעניין לפעמים, אבל במידה. כשצופים בזה מדי זה מפרק אותך... והזכרתי כבר את העובדה שאותם סרטים ואנשים חוזרים זה אחרי זה בכל שנה?!והנה לכם עוד עובדה מאוד מאוד חשובה על ״למה אני שונאת את יום השואה״-זה מאוד מטריד את המחשבות שלי בימים שלפני יום הצפירה הראשון...כבר התייעצתי עם השאלה החשובה הזאת עם חברה, אבל היא רק סיפרה לי ש״גם אני ככה!״, וזהו. אני מניחה שגם חלקיכם ״ככה״, ומקווה שבינכם יש חבר׳ה נחמדים שיעזרו לי בעניין. טוב, אז על מה אני מדברת? מה זה ה״ככה״?כ-2 דקות לפני הצפירה, עומדים בכל זאת (נכון גם אצליכם?), כדי שאם הצפירה תתחיל נהיה מוכנים. בשנה שעברה, כשהייתי בכיתה ו׳, היינו כל בית הספר באולם הספורט לטקס יום השואה. כשהתחילה הצפירה, דווקא אז התחילו הילדים הקטנים, שהם תינוקות, אגב, כנראה אחים של תלמידים מבית הספר, התחילו לצחוק. אני מאוד אוהבת תינוקות שצוחקים, זה דבר מאוד חמוד בעיניי, ובצורה אוטומטית, בלי קשר לצפירה-אני מחייכת ומצחקקת גם. כן, ככה זה כל אחד! עכשיו-זה בזמן הצפירה. ילדים משתעלים-מצחיק. קולות-מצחיק לי. הכל מצחיק אותי! באמת, אני ילדה שה-כל מצחיק אותה. כשצחקתי מזה לא רציתי שישמעו כמובן, ואני ממש מתאמצת עם עם הידיים שלי חזק חזק על הפה בכדי שרק לא ישמעו, ולא הלך... תלמידים התחילו להפנות אליי פרצופים כעוסים... משהו מביך באוויר!!!בטח עכשיו גם אתם-״איזו מין ילדה זו שצוחקת בזמן הצפירה?!״. לא הבנתם נכון-אני (וכן, גם חברה שלי שאמרה שגם היא כזו)-מאוד מאוד יודעת כמה זוועות היו בשואה (בטח שמתם לב כבר), כמה עינויים, רעב, פחד, מוות ואובדן, ולא מצחיק אותי בכלל. רק מעציב. כאשר צחקתי, הסיבה אינה הייתה על המקרים הללו, אלא על מה שכבר כתבתי...עוד משהו שתדעו עליי: אין לי לב חלש, ואני לא מהאנשים האלו שרואים סרטונים על השואה ומתחילים לבכות. ממש לא. גם סתם סרטים מרגשים או עצובים לא גורמים לי לבכות. גם לא (בלי קשר) מפחידים גורמים לי לפחד בשל העובדה שאין לי לב חלש.אני מקווה שאהבתם (לא במובן של ״אהבתם, אבל...), ושתעזרו לי עם השאלה. ושוב, אני מתנצלת על שהכתבה היתה כזו ארוכה...פשוט יש לי כ״כ הרבה לומר...
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: